ביצירות מתקופה זו, חנה מגד מפתחת שפה חזותית מינימליסטית ומדויקת, הנשענת על קווים אופקיים דקים ושטחים רחבים של צבע עדין. המונוכרומטיות יוצרת תחושת שקט והשהות, בעוד המתח שבין האור לצל מעניק עומק רגשי וחוויה מדיטטיבית. זהו סגנון שבו הפשטות הופכת לעומק, והחסר לנוכחות חיה ומהדהדת, המשקפת את הגישה ההומניסטית והפתוחה המאפיינת את מכלול יצירתה.