אוצרת: סורין הלר

סקירה

התערוכה הנוכחית של חנה מגד מסכמת שלוש שנים של יצירתיות, 2001-2004. מדובר בסדרת ציורי אקריליק מגובשים על קנבס בפורמט גדול יחסית. ציורים אלו הם המשך לעיסוקו של מגד בהפשטה של הנוף ובתרגום צורות ממשיות לערכי הציור.

מגד ממשיכה בגישה שפיתחה במשך יותר מ-50 שנות הפשטה על ידי סכימת ציור מחושבת שבה התוצר הסופי. ניתן לכנות את הציור "תרבותי", אולי אפילו "יפה", שכיום, בעידן בו מטושטשים ההבדלים בין אמנות גבוהה לנמוכה, עשוי להיראות אנכרוניסטי, שאול מעידן אחר, מודרניזם.

מגד לא מסתיר את זה. ההיפך הוא הנכון. היא מבהירה את תחום היצירה האמנותית בה היא עוסקת, שפת ההפשטה. והיא מוסיפה לכך, היא ממקדת את הציור בדיאלקטיקה מוכרת, שכבר נוסתה ומנוסחת על ידי אמנים כמו רותקו, של מושג ההפשטה כמנצח מטפיזי, של סוד נסתר, חידה המלווה את היצירה. ואולי גם יראה מהצד החתיך, "נשגב" במונחים רומנטיים. מבחינת אמצעי הציור, מגד בוחרת בצבעים שנראים במבט ראשון "מגררים", מאלצת אותם "לסדר", מארגנת את הקומפוזיציה והרמוניה. בהשוואה לציורים הקודמים, הסדרה מאופיינת בחומריות רבה, בשכבות צבע וכמעט אימפסטו. אך יחד עם זאת נקודת המפגש בין משטחי הצבע, ההר והשמים, למשל, יוצרת קו מתח, וריכוז. במקרים רבים, המפגש חושף את השכבה התחתונה, השקופה ביחס לחומריות של משטחי הצבע האחרים, הפתח המזכיר את ציוריה של רותקו-מגד אינו מסתיר זאת. נראה שהיא לא מייחסת חשיבות לתחנות בתולדות האמנות המודרנית.

מה שקיים עבורה הוא ציור, בוטה, בטוח ומהנה. בעיני הסדרה תקציר יצירתה בפורמט גדול. הוא מגיע לשלמות של תהליך ההפשטה, של שליטה בתהליך הציור, אבל גם של משיכות "אלגנטיות". היא מצליחה ליצור ציור עשוי היטב ועוצמתי. ההתמדה, השליטה והביטחון הופכים את הציור שלה לרלוונטי, כיום, למעין עוגן בתרבות הציור, מעין הדגמה קטנה, לא קולנית, על הצורך לצייר, איך לצייר, האמירה של האמן שהקדיש. את עצמה לעבודה.